מסע ליד ושם – תקציר, ומעט ביקורת / מאת רונן רוסינוב (יב2)

אי שם בספטמבר, שכבת י"ב נסעה למוזיאון יד ושם שבירושלים, וצפתה במספר מיצגים הקשורים בשואה.

על המסע אפשר לומר מספר דברים, ונתחיל בתיאור הכללי: המסע  החל באוטובוסים שלקחו אותנו עד לירושלים בנסיעה רציפה. לאחר ההגעה, ניתן חלון זמן של כעשרים דקות על מנת להתאושש מהנסיעה, ללכת לשירותים ולאכול, שכן אכילה נוספת לא הייתה מותרת בשאר הסיור במוזיאון.

מחווייתי, המורים עצמם לא ידעו לנווט במדויק בלובי המוזיאון, וכן ניתן לעבוד על כך בשנים הבאות. גם הקפה והאוכל היו יקרים במיוחד, לכן אינני ממליץ לבנות על קניית אוכל במקום, אלא הבאת ארוחה מספקת למספר שעות, כמו גם קפה מראש. יש לציין שיש מידה מסוימת של אירוניה בהקמת מזנון במוזיאון על אנשים שלקראת סוף המלחמה היו כל כך רעבים למזון שנראו כמו שלדים. ניתן לנמק גם בזה שכניסה רעבים למוזיאון יכולה אף לתת דחיפה קטנה לדמיון של הזוועות בשואה, אך הייתי לוקח עמדה זו עם קומץ גדול של מלח.

לאחר עצירה זו, חולקו אוזניות ומכשירי הסברה לכל התלמידים. מכשירים אלו אינם אינטואיטיביים ואף קשים לשימוש בהתחלה, במיוחד מבחינת עוצמת הקול, אך ההסתגלות אליהם מהירה מספיק כדי שעניין זה יהיה זניח.

בגלל בעיות תזמון (והעובדה שאני וקבוצה קטנה של חברים לכיתתי נאבדנו בלובי) התחלנו את הסיור בחורש הנטוע לזיכרון חסידי אומות עולם, ושם סופר לנו על הפעילות של תנועות הנוער בגטאות, והשפעתם על תנועות המרד אשר הופיעו במקומות המזוויעים הללו. סופר לנו גם על שני הפסלים המופיעים בגן, האחד, מלבן אנכי והשני מלבן אופקי, בהם מתוארת הגבורה, העזות והתקווה שלא נטשה את היהודים עד לרגעיהם האחרונים. וכן הדיכאון והאפלה הפנימית שאיתם היה על היהודים להתמודד.

עד כה זו הייתה בעיקר ביקורת על הניהול הטכני של המוזיאון, אך פרטים אלו שוליים לחלוטין בייחס ליצירתיות, השקעה וזמן שהושקעו במבנה המוזיאון עצמו.

המבנה מהווה מנסרה משולשת הנעוצה בצידו של הר, כאשר בסיסה הסגור משמש לכניסה, ובסיסה המשמש ליציאה נפתח למול נוף הרים מפעים. הכניסה למוזיאון היא דרך גשר רחב המוביל למשטח עם שטיח ותצוגה של קטעי וידאו אותנטיים של יהודים בגרמניה לפני תחילת הגזרות הנאציות – מבט לעבר ורוד להפליא ביחס למציאות הצוננת המתוארת בשאר המוזיאון. השטח כמו זועק: "ראו מה יכול היה להיות, וכיצד עתידם יכול היה להיות נינוח ויפה!" ומסב מבט לכך שלא הייתה ביכולתם אפילו לתאר את הזוועות שנוספו עליהם במהלך השנים.

מה שנגע בי במיוחד הוא תעודת שחקן אשר נשמרה מאחד מקורבנות השואה, המראה עד כמה האנשים האלו עוד האמינו שזוהי רק סופה זמנית, ולא יכלו להעלות במוחם את החשכה הקרבה.

בשלב זה, התלמידים כבר יכלו להבחין בהטיה של המוזיאון למטה – כמיצג של מצבם של היהודים במהלך המלחמה. נטייה זו נהפכת ברור רק לקראת סוף המסלול, ומציגה בצורה מעודנת את ההדרגתיות שהייתה באלימות כלפי היהודים, כזאת שמבמט לאחור מאמצע המלחמה, לא ניתן היה להבין כיצד המצב התדרדר כך. עבור בן אדם העומד בכל נקודה במסלול, הלא מסוגל לראות רחוק קדימה, המשטח נראה שטוח, בדיוק כפי שהיהודים חשבו שמצבם יתייצב אחרי כל הסבל שעברו, קריאה כה ענווה שלא נענתה ליהודים אלו.

המשך המוזיאון מציג בצורה מצומצמת את תהליך הנאציפיקציה שבמסגרתו אדולף היטלר (יימח שמו) השתמש בפרופגנדה, חינוך וטרור על מנת להשריש עמוקות את האידיאולוגיה הנאצית בעם הגמרני. וכן להביא לאובדן תפיסתם של היהודים כבני אדם ברב העם הגרמני.

משם ניתן להמשיך לרדת לכיוון תצוגות הגטאות. במקומות אלו מוצגים התנאים בגטאות השונים עם דגש על גטו ורשה, אשר ממנו נלקחו לבנים והובאו למוזיאון. חשוב לציין שכל המייצגים במוזיאון פרט לאובייקט אחד הם אותנטיים לחלוטין, והעבודה הנדרשת על מנת לרכז כמות כזאת של עתיקות לאחר זמן כה רב מחויבת בציון לשבח.

הסיור המשיך בירידה אל "הפתרון הסופי". קודם סוקר רצח באבי יאר, והסיפור של אישה ברת מזל הניצלה מרצח זה, ולאחר מכן הורחב הסיקור לכלל הפעילות של האייזנצגרופן – כוחות פעולה של הצבא הנאצי שאחריותם הייתה "ניקוי וטיהור" של השטחים הכבושים במבצע ברברוסה, ובפרט על הריכוז והשינוע של היהודים למותם.

מחנה ההשמדה הלמנו לא הוצג למיטב זכרוני, אך המחנות אשר נכנסו לשימוש לאחריו כן הוצגו, ואיתם הפחד והסבל שבמסע אליהם, כמו גם התהליך הדוחה בו נלקח מהיהודים כל אובייקט פיזי המייחד אותם, ונטבעו עליהם מספרים. כאן גם מובא הדבר הלא-אותנטי היחיד במוזיאון: שלט גרמני מתכתי הניצב מעל לכניסה למחנה העבודה אושוויץ, ובו כתוב: "העבודה משחררת". בצורה כמעט מלגלגת, כבאים לצחוק על כך שליהודים לא הייתה זכות לחיות בעיני הנאצים, ועבודה בפרך הייתה דרושה על מנת לקנות להם טיפת זמן נוסף. השלט המקורי נמצא עתה בפולין.

בנוסף, תואר תהליך ההשמדה עצמו ובתוכו צעדות המוות, אך התהליך הגרפי לא הוצג מסיבות ברורות. יש לזכור שיד ושם נוקט בגישת "נתינת פנים" לקורבנות השואה, והצגה של חוויות אישיות של הסיטואציה, אך מאופי הטרגדיה, לא ניתן לחלץ את החוויות מאלו שנהרגו.

דובר גם תהליך הליברציה מהמחנות, והחניקה שנבעה מחוסר היכולת של היהודים לעזוב מחנות רבים גם לאחר סוף פעולתם.

בסוף המבנה הראשי ישנו אולם ובמרכזו תהום עם מראה, ומעל הצופה תלויים מספר רב של תמונות נספות, כבאות לשאול "איך הם היו מרגישים אם הם היו מביטים עליכם מלמעלה כך? האם אתם עושים שימוש טוב בחיים שלכם בתור אלו שלא ידעו כזה קור ורעב?"

מסביב לתהום מסודרים מאות קלסרים ובהם עשרות דפי זכר ועדויות על המתים. כרבע מהאולם מכוסה במדפים ריקים – זוהי לא טעות עיצוב, אלו המדפים הבנויים עבור העדויות שעוד לא נמסרו, ובמעין הבנה קרה – העדויות שלעולם לא ימסרו. עם דעיכת הזיכרון הראשוני והדחקה של השואה קשה יותר ויותר להקליט ולשמר את כל הנבכים והפינות של האסון.

לבסוף, בעליה חדה, מבנה המנסרה נפתח לנוף מרהיב על הרי ירושלים, בתיאום שותק, הגיע הסוף לפרק אחד במסע.

לאחר מכן, אספנו את התיקים והחזרנו את האוזניות, ויצאנו לאנדרטה לזכר הילדים הנספים בשואה.

מתוך שישה מיליון יהודים מתים, בערך מיליון וחמישים מהם היו ילדים, ולמרות שמרבית השורדים החיים עד היום אכן היו ילדים בזמן השואה, לעיתים רחוקות מוזכרת קבוצה זו בצורה נפרדת, ולכן אנדרטה זו נבנתה.

יש לציין שהאנדרטה לראשונה הועלתה כדרך הנצחה של ילד ספציפי אחד - קרוב משפחה של תורם, אך מפאתי הרצון של יד ושם שלא להרים שם אחד מעל השאר, האנדרטה נסכמה להיבנות עבור כל הילדים היהודים שנספו בשואה, אך תמונת קרוב המשפחה מוצגת בכניסה לאולם שבאנדרטה.

האנדרטה עצמה עשויה ממספר חלקים:

ראשית, כשלושים עמודי אבן הנקטעו באלימות בצמרתם – כפי שחיי ילדים כה רבים נעצרו על ידי ההרסניות הנאצית. עמודים אלו מסודרים אחד אחרי השני עם שורות מתרחבות – על פי הדרך בו היו מסדרים ילדים לתמונות מחזור. הד צורם של מה שהילדים האלו יכלו לגדול להיות.

האנדרטה נראית כלא גמורה, וזוהי הכוונה. זה היה דור שלם של משכילים, אומנים וחברים שנחמה מפני הארץ.

גולת הכותרת של האנדרטה היא האולם שמתחת לעמודים, שכתוצאה מעשרות מראות הממוקמות במיומנות, עשרות נרי נשמה הדולקים ברחבי האולם משתקפים על מנת ליצור מקבצי אורות דמויי גלקסיות, מראה מרהיב המשקף בצורה עגמומית לחלוטין את הפוטנציאל הכולל של כל הילדים האלו, שהנאצים רמסו ואיימו למחוק כלל.

ברקע, קול קר האומר את שמות הילדים המתים ומולדתם. בשביל הפרספקטיבה, אם עוברת חצי דקה בין כל קריאת שם של ילד אחד לאחד אחר, על הקול יהיה לדבר בצורה שוטפת במשך כמעט שנה על מנת להזכיר את כולם.

לבסוף,  הובאנו להרצאה ובפרט תיאור חוויות של שורדת שואה רומנית – הגברת ציפורה פיבלוביץ'.

הגברת פיבלוביץ' תיארה לנו מא' ועד ת' את החוויות שלה במהלך המלחמה: כיצד נאלצו להסתגר בביתם כתוצאה מההמון זועם, כיצד היא התמחתה לרגע בסחר שחור על מנת להציל את משפחתה, והבריחה הנועזת שלה מידיו של איש נאצי שאיים להרוס הכל.

היא המשיכה ודיברה על הדרך בה אחיה נלקחו מביתה למחנות עבודה, וכיצד לאחר זמן מה גם היא ושאר משפחתה שונעו לאושוויץ בירקנאו, ואובדן סבה במסע המייגע, כמו גם אובדן הוריה למחנות ההשמדה.

הדרך שבה היא תיארה את האימה באושוויץ הייתה מצמררת, ולא פחות מהעובדה שזה כמעט בלתי אפשרי לדמיין שהאישה הנאותה והזקופה שעמדה מולנו בבגדים מגוהצים ונקיים, הייתה במרכז הזוועה והרעב הזה. 

בסוף, כאשר היא סיפרה על שחרורה מהמחנה, היפגשותה מחדש עם אחיה ופגישת בעלה לאחר מאבקה לעלות לארץ, הרגשתי סוף סוף רגיעה ואף תקווה לעתיד, שרק מראים כמה טוב הסיפור שלה עבר.

ציפורה גם הוציאה באיחוד עם יד ושם מספר ספרים, שמומלץ לקרוא.

ועל מנת לא לסיים בטון מתוק מדי, אקדיש את החלק האחרון להתמרר על הדרך שבה התלמידים התנהלו במוזיאון. אני יודע שזה מאוד אליטיסטי מצידי לשבת ולשפוט את הדרך של בני נוער בגילי להתמודדות עם זוועות השואה, אך עם זאת, אני לא רואה שום מצב בו להפעיל שירים בווליום מלא בדרך מהמוזיאון ואליו, ולצחקק בצורה כמעט שוטפת לאורך כל המבנה הראשי של המוזיאון, הם דברים לגיטימיים ומכבדים, במיוחד עבור אירוע כה נורא ואיום.

להגלות אותם כליל מהמוזיאון יביא לאיבוד לאובדן של הבנה ועדות לשואה, אך אני מאמין שהיה באחריות בית הספר לוודא שזה ברור שצחקוקים לא מקובלים כלל בסיור שכזה, ולהטיל עונש על אלו הנוהגים כך.

עם זאת, עליכם לקחת את מה שאני אומר עם קמצוץ עבה של מלח – אני לעיתים לנכנס לעניין ברציניות מיותרת, שלעיתים קרובות אינה נוכחת אפילו בשורדי שואה כיום ובזמן המלחמה, ובסופו של דבר אני מציג דעה קצת שמרנית בנושא. 

בעניינים שוליים יותר, השילוט בלובי יכול להשתפר, המחירים בבית הקפה יכולים לרדת, ואפשר לוודא שהאוזניות יוכלו לקבל גם את התדרים המסומנים במספרי המאות – אלו המקוטעים במקומות ספציפיים במבנה הראשי. 

תודה על הקריאה, מקווה שעזרתי לחדד עבור אלו שכבר היו שם, ושנתתי מבט-על עבור אלו שעוד יהיו בשנה הבאה.